בעיר בריסק העלו המשכילים הצגה ללעוג לחוקי התורה במלחמה.

הלבישו מאות כחיילים, וקראו אחד אחד את הפטורים:

“מי שבנה בית חדש ולא חנכו – ישוב לביתו!” ורבים יצאו.

“מי שנטע כרם ולא חיללו – ישוב לביתו!” ועוד רבים עזבו.

“מי שאירס אישה ולא לקחה – ישוב לביתו!” שוב הלכו.

“מי שהוא ירא ורך לבב – ישוב לביתו!”

בסוף נשארו רק שניים: אחד בדמות השאגת אריה, והשני בדמות הגר”א, נשענים על מקלותיהם וגמרא בידם.

כשסיפרו זאת לר’ חיים מבריסק אמר: “כך נראית מלחמה על פי התורה! אלא ששכחו את הסיום האמיתי – הגאונים הם המנצחים. בכוח לימודם מביאים לנפילת האויבים.”

⸻

תלמוד תורה הוא המגן שלנו. לא בכוח, לא בצבא – אלא בתורה.

העמים תמהים: איך שה כשבעים זאבים? התשובה – כמו בימי דוד, “עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים”. הניצחון בא כי שערי ירושלים מלאו תורה, וקול הלימוד רעש בעיר.

החפץ חיים סיפר משל: כשפרצה שריפה, אחד עמד ליד הבאר, שואב מים בצינורות, ואחרים כיוונו לאש. אמר טיפש: “למה תעמוד רחוק? לך אל הלהבות!” אילו שמע, האש לא הייתה נכבית.

כך הוא לימוד התורה. הלומד הוא השואב. תורתו מכבה אש האויבים. אם יעזוב לקחת נשק – ייפסק השפע והמגן האמיתי יאבד.

⸻

שרי צבא באו לרב מטשיבין וביקשו לגייס את הבחורים. השיב להם במשל:

יהודי נסע בעגלה, והיא שקעה בבוץ. הסוסים לא יכלו למשוך. פרק חבילות כבדות, ולא הועיל. לפתע אמר: “גלגלי הברזל כבדים! אסירם – ואז תנוע!” אך בלי גלגלים אין עגלה זזה.

אמר הרב: “כך הצעתם. הבחורים הם גלגלי האומה. בלעדיהם אין תנועה.”

⸻

הצדיקים אמרו: לא בשמות קדושים נעשו הניסים, אלא בכוח התורה. בשעת לימודם התפללו לה’ שיביא ישועה בזכות התורה.

ומפני כוח זה, היצר הרע מתאמץ להשכיח. הוא לוחש: “אם תלמד בבוקר ובערב – תפסיד פרנסה.” אך ההפך נכון. אותו בורא שנתן תורה, נותן ברכה בידינו. בזכותה – העמל מתרבה. אין הפסד בלימוד, רק רווח.

לכן בליל כל נדרי, כשפותח יום הכיפורים, אנו מחבקים את ספרי התורה ואומרים בליבנו: “היא חיינו, היא אוצרנו.” מקבלים לאהוב, להוסיף בלימוד, להעמיק בקשר.

ובזכות זה נפתחים שערי שמים, תפילותינו עולות, וברכה וטוב יורדים על כל ישראל.